(א) קונם יין שאני טועם יום אחד וכו׳ ר״פ קונם (נדרים ס.) קונם יין שאני טועם היום אינו אסור אלא עד שתחשך שבת זו אסור בכל השבת והשבת לשעבר חדש זה אסור בכל החדש ור״ח להבא שנה זו אסור בכל השנה ור״ה לעתיד לבא שבוע זו אסור בכל השבוע והשביעית לשעבר ואם אמר יום אחד שבת אחד חדש אחד שנה אחת שבוע אחד אסור מיום ליום. ופי׳ הר״ן ז״ל אינו אסור אלא עד שתחשך. דכיון שאמר היום לא משמע אלא עד שיגמור אותו יום דהיינו עד שתחשך: שבת זו. אם נדר באחד מימי השבוע אסור בכל ימי השבוע ויום שבת עצמו בכלל איסור של שבוע שעבר דכי אמרי אינשי שבת זו דעתייהו על ימי החול הבאים ועל יום השבת: חדש זה. אם נדר באחד מימי החדש אסור בכל החדש ור״ח להבא שאין ר״ח שאחר ימי החדש מכלל האיסור אלא להבא הוא נמנה ומותר: שנה זו. אסור בכל השנה דהיינו עד ר״ח תשרי אבל ר״ה לע״ל אינו מכלל האיסור: שבוע זו. שני שמיטה זו:

אסור עד שישלימו שש שנים של שמיטה ואסור ג״כ בשנה השביעית שדינה כשל שעבר:

ואם אמר יום א׳ שבת א׳ וכו׳ אסור מיום ליום כלומר הקף אחד וביום אחד אסור מעת לעת עכ״ל וכן פי׳ הרא״ש ז״ל ולכאורה נראה מדבריהם דאומר שבת אחד חודש אחד וכו׳ אינו אסור אלא עד שיגיע יום ההקף וא״צ להמתין מעת לעת אבל רבינו ירוחם ורבינו כתבו בכולן דאסור מעת לעת וכ״כ הרשב״א בתשובה סימן תר״ן וכך הם דברי הרמב״ם בפ״י מה׳ נדרים ודברי הרא״ש והר״ן ג״כ אפשר לפרשם כן ובגמרא איבעיא להו קונם יין שאיני טועם יום מה דיניה כהיום או כיום אחד ולא איפשיטא וכתבו הרא״ש והר״ן דנקטינן לחומרא וכ״פ הרמב״ם ז״ל בפי׳ ומיהו כתב שאם אכל אחר שחשכה אינו לוקה ופשוט הוא דכיון דלא נאסר אלא מספק אין מלקין על הספיקות ואהא דתנן אינו אסור אלא עד שתחשך איתא בגמרא אמר רב ירמיה לכשתחשך צריך שאלה לחכם מ״ט אמר רב יוסף גזירה היום משום יום אחד פי׳ שאם באומר קונם היום תתיר לכשתחשך בלא שאלה אתי לאיחלופי בנדר קונם יום אחד להתירו כשתחשך דלא משמע ליה דאיכא מידי בין אומר היום לאומר יום אחד:

וכתב הר״ן ומה שנהגו עכשיו בתענית יחיד דלא הוי אלא מצפרא ועד פניא ואפי׳ הכי לכשתחשך שריא ליה בלא שאלה ולא גזרינן משום יום אחד היינו משום שהדבר ידוע שדינו של תענית כך הוא שאין איסורו כשאר נדרים שכבר קבעו לו חכמים זמן הילכך אפי׳ שרית ליה לכשתחשך לא אתי לאיחלופי בנודר יום אחד שדיני תעניות ונדרים חלוקין הם ולא אתי לאחלופי זה נ״ל וראיתי להרשב״א ז״ל שכתב כאן מה שלא נראה לעיני שהוא ז״ל כתב דה״ט דגזרינן בהיום משום שמקצת אותו יום הותר לו מתחלתו באומר יום אחד וכיון דדמיין להדדי אתי לאיחלופי אבל תענית דמיתסר מתחלת היום לא דמי ליום אחד דמימר אמר להכי שרינן לכשתחשך לפי שאסרתי בתחילת היום אבל ביום א׳ שלא חל איסורו מתחילתו אינו בדין שאהא מותר לכשתחשך והאי פירושא לא סגי לי דהא באומר היום שהצריכוהו לכשתחשך שאלה מי לא עסקינן דקאי בשעת הנדר קודם שעלה עמוד השחר שנאסר מתחילתו כתענית יחיד אלא ודאי כדאמרן ומה״ט נמי המקבל עליו להתענות יום אחד בשבת אין מחייבין אותו שיתענה כ״ד שעות דודאי לתענית שאמרו חכמים נתכוין דהיינו מקודם שיעלה עמוד השחר עד שתחשך עכ״ל.

ולע״ד נראה שמה שדחה דברי הרשב״א משום דבאומר היום שהצריכוהו לכשתחשך שאלה מי לא עסקינן דקאי בשעת הנדר קודם שעלה עמוד השחר וכו׳. איכא למימר דאה״נ דאפי׳ קאי בשעת הנדר קודם שעלה עמוד השחר צריך שאלה לכשתחשך. ומ״מ כיון דכי קאי בשעת הנדר בתוך היום משום דדמי ליום אחד שהותר לו מקצת היום הוצרכו להצריכו שאלה אף כדקאי בשעת הנדר קודם שעלה עמוד השחר הצריכוהו שאלה דלא פלוג רבנן במילתייהו אבל בתענית דלא משכחת ביה כלל שמקצת תחילת היום יהא מותר ליכא לאיחלופי כלל באומר יום אחד כנ״ל:

והשתא מ״ש רבינו קונם יין שאני טועם יום אחד אסור בו מעת לעת מתני׳ היא:

(ב) ומה שכתב או אמר קונם יין שאני טועם יום כבר נתבאר שהוא בעיא דלא איפשיטא ולחומרא:

(ג) ומה שכתב שאני טועם היום אינו אסור אלא עד שתחשך מתני׳ היא:

(ד) ומה שכתב בין אם עומד בתחילת היום או בסופו צריך שאלה לחכם כבר נתבאר כן בדברי הר״ן ז״ל וכתב רבינו ירוחם (ני״ד ח״ו) דדוקא בנודר היום דצריך שאלה אבל בשבת וחדש ושנה ושבוע לא אלא מיד שעבר זמן איסורו מותר בלא שאלת חכם ופשוט הוא:

(ה) ומה שכתב ומיהו אם היה הנדר של מצוה וכו׳ א״צ התרה שם בגמרא אמרינן כמאן אזלא שמעתתיה דרב ירמיה דמצריך שאלה לכשתחשך לאומר קונם היום כרבי נתן דאמר כל הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקטיר עליה וכתב הרא״ש כרבי נתן וכו׳ נראה דלאו מהאי טעמא לחודיה קאמר דא״כ בכל הנדרים נמי אחר שקיימם נקנסיה להצריכו שאלה אלא להוסיף על טעמו של רב יוסף בא דמשום גזירה לחודא לא הוה מצרכינן שאלה אלא כיון דאיכא נמי הא דר׳ נתן קנסינן ליה ונ״מ שאם היה נדר של מצוה כגון לשנות או לטרוח במצות אחרות לא צריך שאלה עכ״ל וכ״כ הר״ן ז״ל:

(ו) ואם אמר ביום שאעשה דבר פלוני לא אוכל אותו היום דינו כהיום שמותר בלילה כלומר לכשתחשך ואם אומר אותו היום ולמחרתו אסור אותו היום ומחרתו ולילה שבנתי׳ וליל שלאחר המחרת מותר כל זה כתב הרא״ש ז״ל בתשובה כלל י״ב על מי שנדר ביום שאעשה דבר פלוני לא אוכל לחם אותו היום ומחרתו וז״ל השתא דקאמר אותו יום לאו ליום זה דמיא וליום סתם נמי דמיבעיא ולא איפשיטא לא דמיא דכיון דאמר אותו היום הוו כמו היום דמ״ט דהיום דכיון דעמד בו ואמר היום משמע היום שאני עומד בו עד שיפנה ה״ה אותו היום נמי הכי משמע אותו היום שאעשה בו דבר פלוני לא אוכל לחם עד שיפנה הילכך אסור בו ביום למחרתו וליל המחרת מותר אבל לילה הראשונה שבינתיים אסור כיון שהתחיל נדרו לא פקע עד עבור זמנו ואם עמד בלילה והתחיל הנדר אסור בלילה ביום שלאחריו ובלילה שנייה עכ״ל.

וכ״כ ר״י בשם ה״ר דוד הכהן:

(ז) היה עומד באמצע השבוע ואמר קונם יין שאני טועם שבת זו וכו׳ ואם אמר שבוע אחד אסור מע״ל כבר נתבאר דמתני׳ היא:

(ח) ומה שכתב דשבוע סתם דינו כשבוע אחד כבר נתבאר דרעיא היא באומר יום סתם ונקטינן לחומרא ומינה נילף לאומר שבוע סתם:

ומה שכתב אסור מעת לעת כבר נתבאר וממה שכתבתי לעיל בשם הר״ן יש ללמוד דהיה עומד באמצע השבוע ובתוך החדש ובתוך השנה ובשמיטה לאו דוקא אלא ה״ה לעומד קודם להם בשעת הנדר וכ״נ מתשובת הרא״ש שכתבתי בסמוך:

(ט) היה עומד בתוך החדש ואמר חדש זה וכולי כבר נתבאר דמתניתין היא:

(י) ומה שכתב שאפי׳ אם ר״ח ב׳ ימים שהראשון לתשלום חדש שעבר אפ״ה מותר בו וכו׳ הכי מפרשינן בגר׳ מתני׳. והנה רבי׳ השמיט פה דין אומר חדש א׳ או חדש סתם אסור מיום ליום ולא ידעתי למה דהא תנן בהדיא שאם אמר חדש א׳ אסור מיום ליום ובעיא דאומר יום סתם באומר חדש סתם נמי שייכי כי היכי דשייכי בכל אינך והרמב״ם כתב דברים אלו בפ״י:

(יא) היה עומד בתוך השנה ואומר שנה זו אסור עד תשלום השנה ומותר ביום ראש השנה מבואר במשנה שהבאתי:

ומה שכתב ושנה זו מונין מתשרי שאפי׳ אם עומד בכ״ט באלול כיון שהגיע תשרי מותר בפ״ק דר״ה (יב.) תניא באחד בתשרי ר״ה לנדרים ובעי בגמרא למאי הלכתא ומהדר לכדתניא המודר הנאה מחבירו לשנה מונה י״ב חדש מיום ליום ואם אמר שנה זו אפי׳ לא עמד אלא בכ״ט באלול עלתה לו שנה ופריך ואימא בניסן הוי ר״ה לנדרים ומשני בנדרים הלך אחר ל׳ ב״א ומ״ש אמר שנה אחד אסור מעת לעת מבואר במשנה שכתבתי.

ומה שכתב דה״ה לאומר שנה סתם נתבאר דבאומר יום סתם איבעיא לן ולא איפשיטא ולחומרא ומינה נילף דה״ה לאומר שנה סתם:

(יב) ומה שכתב ואם השנה מעוברת אסור י״ג חדשים מיום ליום בפ׳ קונם יין (נדרים סג.) תנן קונם יין שאיני טועם השנה ונתעברה השנה אסור בה ובעיבורה וכתב הרא״ש עלה דהיינו לומר שאם אמר שנה אחת אסור י״ג חדש ולא אמרינן לא היתה דעתו על שנה מעוברת אלא כסתם השנים שהם י״ב חדש אלא בנדרים הלך אחר ל׳ ב״א ובין פשוטה ובין מעוברת קרויה שנה עכ״ל וכ״פ הרמב״ם ז״ל בפ״י וז״ל שאיני אוכל שנה אחת ה״ז אסור שנה תמימה מיום ליום ואם נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה והר״ן ז״ל כתב נ״ל דרבותא דמתני׳ דמיתסר בעיבורה לנודר מתחילת השנה איצטריך דאי בנודר בר״ח שבט פשיטא דהשנה עד ר״ה משמע אלא ודאי בנודר מתחלת השנה אתא לאשמועינן דמיתסר בעיבורה מיהו דוקא באומר השנה או שנה זו אבל באומר שנה אחת סתם אין חדש העיבור בכלל אע״פ שאותו שנה שנדר בה מעוברת שהרי אם לא נהג באיסורו שנה זו משלם לשנה הבאה הפשוטה ואע״פ שאסור לעשות כן בתחילה דאיכא בל תאחר כיון שאם איחר משלם בשנה אחרת הרי לא הוקבעו נדרו בשנה זו שהיא מעוברת הילכך אין חדש העיבור בכלל והוסיף עוד הרשב״א ז״ל דאפי׳ באומר שנה אחת מיום זה אין חדש העיבור בכלל ואינו נ״ל אלא כל שקדם נדר לחדש העיבור ואמר שנה אחת מיום זה מונין י״ג חדש ואני חוכך עוד לומר דאפילו בנדר שנה אחת סתם אסור בעיבורה דמסתמא שנה זו משמע ואי פשע נמי קרוב אני לומר דאין לו תשלומין דמהשתא חייל נדריה ע״כ:

(יג) ואם עומד בחורף ואמר שנה זו והיא מעוברת אסור עד תשרי ולא אמרינן שאדר שני יעלה לו במקום אלול ירושלמי כתבו הרא״ש ז״ל בפרק קונם יין:

(יד) היה עומד בחורף ואמר עד ר״ח אדר עד ר״ח אדר ראשון וכו׳ משנה בפרק קונם יין (שם) עד ר״ח אדר עד ר״ח אדר א׳ עד סוף אדר עד סוף אדר שני כך היא גי׳ הרמב״ם והרא״ש וכתב הרא״ש טעמא דלב׳ אדרים חשיב חד ירחא וי״ג עד ר״ח אדר עד ר״ח אדר א׳ עד סוף אדר עד סוף אדר א׳ זו היא גירסת הראב״ד והר״ן ז״ל וכתב הר״ן דטעמא משום דאדר סתמא ראשון משמע ודברי רבי׳ כגי׳ הרמב״ם והרא״ש:

(טו) ומה שכתב והרמב״ם חילק דהיינו דוקא שאינו יודע וכו׳ הוא בפ״י וטעמו משום דדייקינן עלה דמתניתין בגמרא (שם) לימא רבי יהודה היא דתניא אדר א׳ כותב אדר א׳ אדר שני כותב אדר סתם דברי ר״מ רבי יהודה אומר אדר א׳ כותב אדר סתם אדר ב׳ כותב תנין אמר אביי אפי׳ תימא ר״מ הא דידע דמעברא שתא הא דלא ידע והתני׳ עד ר״ח אדר עד ר״ח אדר א׳ אם היתה שנה מעוברת עד ר״ח אדר שני מכלל דרישא לאו במעוברת עסקינן ש״מ הא דפשיטא ליה דמעברא שתא הא דלא ידע פי׳ דכי לא ידע דמעברא שתא כי אמר אדר סתם הראשון משמע ולא השני שלא נתכוון אלא לאדר הסמוך לשבט וכי ידוע דמעברא כי אמר אדר סתם משמע השני ופסקו הרא״ש והר״ן ז״ל הלכה כרבי יהודה כדקי״ל בכל דוכתא דהלכה כר״י לגבי ר״מ ולפי זה לא שאני לן בין ידע שהשנה מעוברת ללא ידע אבל הרמב״ם ז״ל נראה שפוסק כר״מ ומפני כך מחלק בין ידע שהיא מעוברת ללא ידע וטעמו דמדקאמר תלמודא עלה דמתניתין לימא רבי יהודה היא משמע דדחיקא מילתא לאוקומא דלא כר״מ משום דסתם מתניתין ר״מ וכל היכא דאיתיה דלא כוותיה הוי דוחקא וכיון דבאוקימתא דאביי אתיא כר״מ נקטינן כוותיה כדקי״ל הלכה כסתם משנה ועוד דברייתא דמייתי לסיועי לאביי מיתניא סתמא כר׳ מאיר כוותיה נקטינן:

(טז) היה עומד בשמיטה ואחר שמיטה זו וכו׳ אמר שמיטה א׳ אסור ז׳ שני׳ וכו׳ כבר נתבאר במשנה שכתבתי ומ״ש האומר שמיטה סתם אסור ז׳ שנים מע״ל כבר נתבאר שהיא בעיא דלא איפשיטא ולחומרא:

(יז) נדר מדבר אחד ואומר עד הפסח אינו אסור אלא עד שיגיע פסח עד שיהיה הפסח אסור עד שיצא משנה פ׳ קונם יין (נדרים ס.):

(יח) ומה שכתב עד פני הפסח שם במשנה עד פני הפסח רבי מאיר אומר עד שיגיע רבי יוסי אומר עד שיצא ובגמרא (סב:) למימרא דרבי מאיר סבר לא מעייל איניש נפשיה לספיקא ורבי יוסי סבר מעייל איניש נפשיה לספיקא כלומר דעד פני יש במשמעותו ג׳ עניינים איכא למימר עד שני ימים הראשונים דהיינו עד שיגיע ואיכא למימר עד פני ימים האחרונים ואיכא למימר עד דפני פיסחא והיינו עד שיצא וקאמר ר״מ עד שיגיע דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא ודבר המבורר לקרות פני הפסח קאמר והיינו עד שיגיע ורבי יוסי סבר מעייל איניש ליאסר בכל מה שיוכל להסתפק ורמינהו מי שיש לו ב׳ כתי בנות מב׳ נשים וכו׳ א״ר חנינא בר אבדימי אמר רב מוחלפת השיטה והתניא כל שזמנו קבוע ואמר עד לפני ר״מ אומר עד שיצא ורבי יוסי אומר עד שיגיע וכתב הר״ן ולענין הלכה כיון דמפכינן להו וקי״ל ר״מ ור״י הלכה כר״י נקטינן באומר עד פני הפסח שאינו אסור אלא עד שיגיע ואע״ג דבפרק האומר דקידושין רמינן הני מתניתין אהדדי ומסקינן התם לעולם לא תיפוך דבמתני׳ לא במעייל נפשיה לספיקא פליגי אלא בלישנא בעלמא פליגי דר״מ סבר עד פני עד קמי פסחא משמע ור״י סבר עד דמתפני פסחא משמע ולפום ההוא סוגיא מתני׳ כדקיימא קיימא ורבי יוסי סבר עד שיצא אפ״ה כיון דהך סוגיא איתמר בסוגיא דנדרים משמע דאיכא למיסמך עלה טפי מההיא סוגיא דהתם דלא בדוכתא אתמר ועוד דהא תניא כי הך סוגיא והוא דעת הרמב״ם ז״ל אבל הרמב״ן ז״ל פסק כסוגיא דהתם דלא תיפוך ורבי יוסי אמר בעד פני אסור עד שיצא ונקיטינן כוותיה ע״כ לשונו והרא״ש פסק כדברי הרמב״ן ז״ל:

(יט) נדר עד הקציר או עד הבציר וכו׳ שכל דבר שאין זמנו ידוע בכל לשון שיאמר אינו אסור אלא עד שיהא פי׳ עד שיגיע כך מפורש שם במשנה (סא:) ורבינו דנקט עד שיהא במקום עד שיגיע לא דק:

(כ) ובכל מקום זמן הנדר לפי מה שממהרים או מאחרים לקצור בו במשנה שם:

(כא) ומה שכתב ואנו הולכים אחר המקום שעומד בו הנודר בשעת הנדר כו׳ ברייתא שם (סב:) ומ״ש וקציר סתם הוא קציר חטים ואם המקום שנדר בו רובו קציר שעורים הולכים אחריו שם במשנה עד הקציר עד שיתחילו העם לקצור קציר חטים אבל לא קציר שעורים הכל לפי מקום נדרו אם היה בהר בהר ואם היה בבקעה בבקעה. ופירש הר״ן עד שיתחילו העם לקצור קציר חטים דהא הוא דחשיב להו לאינשי וקרו ליה קציר סתם: הכל לפי מקום נדרו. כלומר אם במקום נדרו הורגלו לקרות לקציר שעורים קציר סתם הכל לפי מקום נדרו וכן נמי אם היה בהר אף בזה הולכין אחר מקום נדרו שאם היה בהר שאע״פ שאח״כ ירד לבקעה והגיע קציר של בקעה כיון שעדיין לא הגיע קציר של הר אסור עד שיגיע קציר של הר וכדאיתא בגמרא עד כאן לשונו:

(כב) ובירושלמי מיבעיא אם קבע זמן למשתה בנו וכו׳ ולא איפשיטא ולחומרא הרא״ש והר״ן ז״ל הביאוהו בפרק קונם יין ופסק הרא״ש ז״ל דכיון דספיקא היא נקיטינן לחומרא:

(כג) עד הקיץ עד שיכנסו בכלכלות פירות לא שיקוצו עראי אלא שיקוצו הרבה ומכניסים התאנים בכלכלות שם במשנה (סא:) עד הקיץ עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות ופי׳ הרא״ש ז״ל לא שיקוצו עראי אלא עד שיקוצו הרבה ומכניסין בכלכלות:

כתב ר״י עד הקיץ עד שיתחילו העם להכניס כלכלות של תאנים ולא של ענבים:

(כד) עד שיעבור הקיץ עד שישמרו הסכינים וכו׳ שם במשנה עד שיעבור הקיץ עד שיקפלו המקצועות ופי׳ הרא״ש היינו סכינים שנקפלין ונכנסין לתוך קתיהן כגון תער ולאחר שעבר הקיץ מקפלין אותם ונכנסין לתוך הקתא ומצניעין אותם לשנה הבאה וי״מ מקצועות היינו מחצלאות שמייבשים עליהם התאנים בשדה ולאחר שמכניסין התאנים מקפלין המחצלאות לשמרם:

(כה) האוסר עצמו מדבר עד הגשמים אסור עד זמן הגשם וכו׳ שם במשנה (דף סב:) עד הגשמים עד שיהיו הגשמים עד שתרד רביעה שנייה רשב״ג אומר עד שיגיע זמנה של רביעה ובגמרא (שם) א״ר זירא מחלוקת דאמר עד הגשמים אבל אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר ופירש הרא״ש עד הגשמים או עד שיהיו הגשמים באי זה לשון שאמר מותר כיון שהתחילו הגשמים לירד ברביעה שנייה לפי שאין זמן קבוע למשך ירידתן ורשב״ג מיקל טפי ואמר עד זמן רביעה אע״פ שלא ירדו גשמים: מחלוקת עד הגשמים. דגשמים משמע לת״ק ירידת גשמים וגם משמע לשון רבים ומיעוטו שנים אבל עד הגשם לשון זמן גשם וגם משמע לשון זמן רביעה ראשונה ואיפליגו אמוראי בזמן הרביעה ונראה מדברי הרא״ש שפסק כר׳ יהודה דאמר רביעה ראשונה בז׳ במרחשון ושנייה בי״ז בו וגם נראה מדבריו דהלכ׳ כת״ק דמתני׳ שכתב וז״ל א״ר זירא מחלוקת דאמר עד הגשמים אבל אמר עד הגשם עד זמן הגשמים קאמר והיינו עד שיגיע זמנה של רביעה ראשונה בא״י דהיינו ז׳ במרחשון ובגולה ס׳ בתקופה ושניה בא״י עד י״ז ובגולה עד ע׳ בתקופה הכל לפי מקום נדרו אבל הרמב״ם פסק בפ״י מהלכות נדרים האוסר עצמו בדבר עד הגשם ה״ז אסור עד זמן הגשמים שהוא בא״י ר״ח כסליו הגיע זמן הגשמים ה״ז מותר בין ירדו גשמים בין לא ירדו ואם ירדו גשמים מי״ז במרחשון ה״ז מותר ואם אמר עד הגשמים ה״ז אסור עד שירדו הגשמים והוא שירדו מזמן רביעה שניה שהוא בא״י ומקומות הסמוך לה מכ״ג במרחשוון ואילך עכ״ל נראה שהוא ז״ל פוסק כרבי יוסי דאמר רביעה ראשונה היא בי״ז במרחשון ושנייה בכ״ג בו ושלישית בר״ח כסליו ומפרש דר׳ זירא ה״ק מחלוקת דאמר עד הגשמים דמשמע עד שירדו גשמים ממש וגם משמע שירדו מרביעה שנייה ואילך דגשמים ל׳ רבים הוא ומיעוטן שנים אבל אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר כלומר דלשון דעד הגשם משמע עד שיגיע זמן הגשם ואע״פ שלא ירדו וזמן הגשם דמהניא אפילו לא ירדו היינו שהגיע זמן האחרון שלהם דהיינו זמן רביעה שלישית ומיהו אם ירדו גשמים אפילו ברביעה ראשונה סגי דכך חשוב ירדו מרביעה ראשונה ואילך כמו הגיע זמן רביעה ג׳ ולא ירדו והראב״ד השיג עליו וכתב יראה לי שיש כאן שיבוש הו״ל לומר עד הגשם זמן הגשם שהוא י״ז במרחשון כרבי יוסי בין ירדו בין לא ירדו ואי אמר עד הגשמים אסור עד שירדו גשמים מזמן רביעה שנייה שהיא מכ״ג במרחשון עכ״ל ובעל מ״ע כתב שספר מוטעה בא ליד הראב״ד ואילו באה לידו הנוסחא הנכונה שהיא כמו שהעתקתי לא היה משיגו וכתב כן לפי שחשב שלא היה משיגו הראב״ד אלא על סוף דבריו ולא על תחלתן והדבר ברור שאם היה מבין בעל מ״ע דברי הראב״ד לא היה כותב כן כי דבר פשוט הוא שעל תחילת דבריו הוא משיגו משום דהא דא״ר זירא אבל אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר משמע ליה ז״ל דהיינו לומר דעד הגשם משמע עד זמן הגשם בין ירד בין לא ירד וגם משמע עד זמן הגשם הראשון דהיינו רביעה ראשונה וכמו שפירשנו לדעת הרא״ש והר״ן ז״ל ואילו הרמב״ם ז״ל כתב דבלא ירדו גשמים אסור עד ר״ח כסליו שהיא רביעה שלישית לרבי יוסי ובהגיע רביעה ראשונה אסור אא״כ ירדו גשמים ולכן כתב עליו דיש כאן שיבוש דמן הראוי הו״ל להתיר בהגיע זמן רביעה ראשונה בין ירדו גשמים בין לא ירדו ומה שסיים הראב״ד ואם אמר עד הגשמים אסורים עד שירדו גשמים וכו׳ סיומא דלישנא נקט ואזיל ולא להשיג עליו בא א״נ אפשר שהוא משיג עליו למה כתב והוא שירדו מזמן רביעה שנייה שהיא בא״י ומקומות הסמוכים לה וכו׳ דמשמע דבנודר בא״י דווקא קאמר אבל לא בנודר בח״ל וכדעת הרא״ש ז״ל והראב״ד סובר דבכל מקום הולכין אחר זמן רביעה דא״י ומ״מ שוים הראב״ד והרמב״ם ז״ל דהלכה כרבי יוסי בזמן הרביעות וכן בדין דהא הלכתא כוותיה לגבי רבי יהודה ויש לתמוה על הרא״ש למה פסק כרבי יהודה לגבי רבי יוסי ולדברי כולם קשה למה פסקו הלכה כת״ק והא א״ר יוחנן כל מקום ששנה רשב״ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה ואין לומר דס״ל ז״ל דלא קי״ל כי האי כללא דהא פליג עליה שהרי גבי הרבה מקומות כגון בכתובות (נט:) וכיוצא בזה פסקו כרשב״ג משום האי כללא דרבי יוחנן לכך נ״ל שטעמו מדא״ר זירא מחלוקת דאמר עד הגשמים וכו׳ וההיא לת״ק איצטריך וכיון דרבי זירא פירש דברי ת״ק אלמא הלכתא כוותיה:

(כו) ואם אמר עד שיפסקו הגשמים אסור עד שיעבור הפסח בפרק קונם יין (שם) פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה במתניתין ופסק כרבי יהודה:

(כז) רבי יהודה אומר קונם יין שאיני טועם עד שיהא הפסח אינו אסור אלא עד ליל הפסח וכו׳ שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך ב״א לאכול שום משנה שם (סג:) כלומר דאע״ג דנודר ואומר עד שיהא הפסח אסור עד שיצא וכן באומר עד שיהא הצום או השבת אסור עד שיצא וכמו שנתבאר בסימן זה נודר מן היין עד שיהא הפסח ומן הבשר עד שיהא הצום כלומר י״ה ומן השום עד שתהא השבת אינו אסור אלא עד שיגיע דאומדן דעתא שלא נתכוון זה לבטל מצות ארבע כוסות בליל פסח או סעודת בשר בעי״ה במקום שדרכן לאכול בו בשר כדאיתא בפ׳ אותו ואת בנו (חולין פ״ג.) רבי יוסי אומר אף עי״ה בגליל דכיון דמצוה לאכול ולשתות בעי״ה במקום שנהגו לאכול בו בשר מצוה בבשר ומש״ה בהאי מותר קודם שיגיע הצום דאמדינן דעתיה דעד סעודה דלילי הצום קאמר וכן אמדינן דעתיה שלא נתכוון לבטל אכילת שום דליל שבת שהוא מצוה מתקנת עזרא אבל בנודר מכל שאר דברים חוץ מן היין בפסח והבשר בצום והשום בשבת ואמר עד שיהא אסור עד שיצא וכמו שנתבאר דאומר עד שיהא בדבר שזמנו קבוע אסור עד שיצא ומתוך דברי תלמוד שהגירסא הנכונה במשנה היא עד שיהא הפסח עד שיהא הצום עד שתהא שבת ושלא ככתוב בספרי רבי׳ עד הפסח עד הצום ואין כתוב בהן עד שיהא וכן מ״ש בספריו גבי פסח ושבת אלא לשעה אינו מיושב ויש לגרוס אלא עד שעה וכך היא גירסת המשנה:

(כח) ומה שכתב רבינו בשם הרמב״ן ובשם הרא״ש ז״ל הרא״ש והרמב״ן כתב דאין הלכה כרבי יהודה וחילק בין לא נתכוון דהכא ללא נתכוון זה אלא לשום אכילה ושתייה דסוף פרקין ובין לא נתכוון דלעיל דטען והזיע ובעיני נראה שאין לחלק דגבי ביתך שאיני נכנס וטיפת צונן שאיני טועם אנו סותרין דבריו מפני כוונתו והנדר בטל לגמרי כ״ש שנלך אחר כוונתו לזמן נדרו וכוונה זו בריאה וטובה שאינו רוצה להיות נמנע מהמצוה עכ״ל:

והר״ן הביא דברי הרמב״ן וכתב שהרא״ה חולק עליהם והרמב״ם בפירוש המשנה פסק שאין הלכה כר׳ יהודה ולא כר׳ יוסי ולכן בחיבורו בה׳ נדרים השמיט דבריהם:

(כט) ירושלמי אמר קונם יין שאיני טועם בחג אסור בי״ט האחרון ונראה דאתי לאשמועינן דאע״ג דשמיני חג עצרת הוא רגל בפני עצמו לענין פז״ר קש״ב בלשון בני אדם בכלל החג הוא ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם:

(ל) אמר לאשתו מה שאת עושה קונם שאני נהנה ממנו עד הפסח וכו׳ עד ומותר ליהנות במה שתעשה אחריו משנה בפרק הנודר מן הירק (נדרים נז.):

(לא) היה עומד במרחשון ואמר לאשתו קונם שאת נהנית לי מכאן ועד פסח וכו׳ משנה בפ׳ הנודר מן הירק (נדרים נז.) שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד הפסח לאחר הפסח בלא יחל דברו שאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד החג ומותרת לילך אחר הפסח ופי׳ הרא״ש לאחר הפסח בלא יחל דברו אם הלכה לאחר הפסח עוברת בבל יחל למפרע על מה שנהנית ממנו קודם הפסח ובפ׳ אלו מותרין (נדרים טו.) אהא דאמר רב יהודה קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אל יישן היום שמא יישן למחר מותיב מרישא דמתניתין דקתני הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד הפסח הלכה אין לא הלכה לא ומשני הלכה לפני הפסח אסור ולוקה לא הלכה איסורא בעלמא והדר מותיב מדקתני סיפא אחר הפסח בלא יחל דברו ואי דלא אתהני לפני הפסח מי איכא בל יחל אלא פשיטא דאתהני אלמא מתהני כלומר אלמא מותר ליהנות. ומשני דאי איתהני ה״ז בבל יחל דברו כלומר אם עברה ונהנית לפני הפסח ועברה והלכה לאחר הפסח ה״ז בבל יחל ופסקו הפוסקים הלכה כרבי יהודה וא״כ נקטינן מתני׳ כדאוקימנא לה אליביה וכ״כ הרא״ש בפ׳ הנודר מן הירק עלה דמתני׳ תריצנא לרישא דמתני׳ בפ״ב הלכה אסורה בהנייתו ולוקה וכו׳ וכ״פ הרמב״ם בפ״י מהל׳ נדרים וכך הם דברי רבינו שכתב הלכה לפני הפסח וכו׳ ואם נהנית לו לוקה ואפילו לא הלכה אסורה ליהנות וכו׳ היינו מאי דשנינן אליבא דרב יהודה הלכה לפני הפסח אסור ולוקה לא הלכה איסורא בעלמא:

(לב) ומה שכתב בשם הרמב״ם ז״ל עבר הפסח אע״פ שעבר התנאי ה״ז אסור לנהוג חולין בנדרו וכו׳ וכתב עליו ואיני מבין דבריו שהרי לא נדר אלא עד הפסח וכו׳ כלומר וכיון שלא נהנית קודם הפסח מותרת אחר הפסח לילך וליהנות לו גם הראב״ד ז״ל השיג כן וז״ל חיי ראשי צורת ההלכה אינו כן דאפילו רב יהודה דמחמיר ועליה מקשינן ממתניתין מתרץ להאי בל יחל דאי איתהני קודם הפסח קאמר אבל לאוסרה בהנאתו בדלא הלכה לא קאמר אלא ודאי אי נהנית לו קודם הפסח חייב למונעה מלילך לבית אביה עד החג כדי שלא יחול עליו בל יחל למפרע עכ״ל כלומר דאוקימנא בגמרא דהא דתנן עבר הפסח בלא יחל דברו וכו׳ דוקא בשעברה ונהנית קודם הפסח דאז אם תלך אחר הפסח בל יחל דברו הא אם לא נהנית קודם הפסח מותרת לילך אחר הפסח והיה נ״ל דאה״נ שדעת הרמב״ם ז״ל שאפילו לא נהנית קודם הפסח אסורה לילך וליהנות אחר הפסח והיינו דתנן עבר הפסח בלא יחל דברו וכ״נ מדבריו בפירוש המשנה וטעמא משום דכיון דזמן משך השבועה שלא תלך לבית אביה הוי עד החג בכל ההוא זימנא אסורה לילך וליהנות והא דמוקי לה בגמרא דאי איתהני לפום מאי דס״ד דמקשה דכל היכא דלא איתהני מקמי פיסחא לא מיתסר אהדר ליה אבל קושטא דמילתא דאפי׳ לא אתהני מקמי פיסחא נמי אסורה אחר הפסח לילך וליהנות אבל קשה מי דחקו להרמב״ם ז״ל לפרש כן ולא פירש דקושטא דפירושא דמתניתין הוא כדמשמע בגמרא דכל דלא איתהני מקמי פיסחא ליכא משום בל יחל ותו דא״כ מאי האי דמסיים בה הרמב״ם בחיבורו ואם הלכה אחר הפסח אינה אסורה מליהנות לו ולכן נ״ל דהרמב״ם ז״ל מודה ודאי דהיכא דלא נהנית קודם הפסח מותרת לילך אחר הפסח והכא בשנהנית קודם הפסח עסקינן וה״ק עבר הפסח אע״פ שהלך התנאי ה״ז אסור לנהוג חולין בנדרו ולהניחה שתלך ותהנה פירוש אסור להניחה שתלך ותשאר בהנאתה שנהנית קודם הפסח דנמצא שעובר למפרע אבל ליהנות אחר הפסח מותר אפילו נהנית קודם הפסח והלכה אחר הפסח שנמצא שעבר על לא יחל מכל מקום מותרת ליהנות אחר הפסח דהנאה זו כיון דלא מצי מתיא לידי איסור כלל דהא לא הדירה אלא עד הפסח מותר וזהו שכתב ואם הלכה אחר הפסח אינה אסורה מליהנות לו כן נראה לי לדחוק ליישב דבריו:

(לג) שאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח וכו׳ שם במשנה וכתבתיה בסמוך ובפרק אלו מותרין (נדרים טו:) מותיב מינה לרב יהודה דאמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר לא יישן היום שמא יישן למחר ומתני׳ קתני הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו הא לא הלכה לא כלום ואף לפני הפסח מותר ליהנות ומשני ה״ה דאפי׳ לא הלכה אסורה הלכה אסורה ולוקה לא הלכה איסורא בעלמא וכ״פ הרמב״ם בפ״י מהלכות נדרים וז״ל א״ל שאין את נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח אסורה ליהנות מיד ואם הלכה לפני הפסח ונמצא מהנה אותה ה״ז לוקה ואסורה בהנייתו עד החג ומותרת לילך לבית אביה משהגיע הפסח עכ״ל.

ויש לתמוה על רבינו וגם על הרא״ש שכתבו סיפא זו כצורתה ולא כתבו הא דתריצו בה דבפרק ואלו מותרין ואיפשר שסמכו על מה שכתבו מהא דתריצו בה בריש מתני׳ דמינה ניליף דסיפא נמי מיתרצא בההוא גוונא:

(לד) ודע דאהא דאמרינן הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו ולוקה כתב הר״ן ולוקה היא אבל הוא אינו לוקה שהרי לא עשה שום איסור אלא שהדירה אבל הרמב״ם כתב לוקה הוא שהדירה אם מהנה אותה אבל היא אינה לוקה דכיון דלא נדרה כלל לא שייך בה לא יחל דברו וליתא דודאי הוא אינו לוקה מדאמרינן בפרק אין בין המודר (נדרים לה.) גבי יש מעילה בקונמות ככרי עליך ונתנה לו במתנה מי מעל לימעול נותן הא לא אסיר עליה אלמא אין האוסר עובר כלל והמודר נמי עבר דאף על גב דכתיב לא יחל דברו לא יחל הדבר קאמר וראיה מדאמרינן בפרק יוצא דופן (נדה מו:) לפי שמצינו שהשוה הכתוב את הקטן לגדול לזדון שבועה לאיסור ובל יחל ומפרש התם לאיסור בל יחל קאמר וכגון שהקדישו הוא ואכלו אחרים שהאחרים לוקים על הקדישים משום בל יחל אלמא מודר לוקה אע״ג דלא אמר מידי הלכך הכא כי אמרינן ולוקה אאשה קאי עכ״ל: